הערות השוליים של דיתה לירון נועדו למזג עולמות שונים. סדרת הציורים "הערת שוליים" עצמה - הינה עולם מדוייק, יפהפה, מעודן וקסום בשבריריותו. הוא אכן נמצא בשוליים, בשולי הציור הגדול בהרבה. מקום צנוע מוקצה לו, מקום לא בולט, ואולם אין קטנותו מעידה על איכותו כלל וכלל. הדיוק הנמצא בשורשי הציור הצנוע, תשומת הלב לפרטי הפרטים יוצרים קסם משלהם וחלקי ציור אלה יכולים למעשה לעמוד כיצירות אמנות בפני עצמן. הערות השוליים המעודנות כמעט ונבלעות מן העין בהתבוננו בציור כולו: צבעים עזים המכסים משטחים גדולים לוכדים את תשומת הלב והיא מוסטת מהערות השוליים. צורות א-מורפיות יפהפיות מרכיבות דימויי פרחים חושניים עזי מבע. פרחים וצמחים אורגניים מדמים חלקי גוף אירוטיים ואברי הולדה. זרימת הצבעים בין חלקי הציור השונים מכתיבה את אווירתה, מספרת סיפור שונה בכל עבודה.
סדרת עבודות זו מאזכרת/מתכתבת עם עבודותיה של ג׳ורג׳יה אוקיף. השפעות ברוכות היו ויהיו לאורך כל ההיסטוריה של האמנות. דרכה של לירון אל סגנון ציורי זה מעניינת לא פחות מהתוצאה עצמה. דרך ארוכה של עשרות שנות יצירה הביאה את האמנית לנקודה זו בזמן אל סדרת העבודות החכמה והאסתטית המונחת לפנינו. לירון - כאמנים רבים אחרים, יוצרת בסדרות. נחוצות לה חזרות רבות בואריאציות שונות כדי לבטא רעיון עד תום. החזרה על נושא לגווניו העדינים מאפשרת לבחון ולנתח את האמת הפנימית הנובעת מתוכו, את התכנים ברי הקיום הצפים מתוך היצירה גופה. תשומת הלב המוקדשת לכל עבודה ויותר מכך - לרעיון העומד מאחורי הסדרה כולה היא מלאה, ישנה חשיבה של ממש לפני הביצוע, הספונטניות באה לידי ביטוי תוך כדי היצירה עצמה בהנחות הצבע, בקשב לקול הפנימי המכתיב את מקצבו.
השימוש בצבע של האמנית מקורי לחלוטין ומפתיע: הצבע מונח ומוחדר אל הבד באצבעות בלבד, אין מכחולים ושאר מיני עזרים המשמשים לרוב ציירים, רק קצות האצבעות של היוצרת וחתיכת בד קטנה המשמשת לגריעת העודפים. ישנה תעוזה מסויימת בדרך ציור זו, ניתן לחשוב ששימוש באצבעות יגביל את היכולת הציורית, לא יאפשר לפרטים קטנים להופיע בשלמותם, ואולם לא כך המצב. התוצאה מקצועית לחלוטין, אין היצירה נפגעת מהשימוש בידיים אלא נבנית מכך. נדמה שהאנרגיות השופעות מן היצירה גבוהות מהרגיל בזכות המגע הישיר של האמנית עם החומר עצמו. יוצאת דופן לגבי טכניקה זו היא סדרה הקרויה ״מקומות״ ואשר בוצעה עם סכין ציירים ומבחינה ויזואלית טכנית מתכתבת עם הציור האימפרסיוניסטי. עבודות אלה מאופיינות בהקרנה אנרגטית גבוהה בזכות ריצוד הגוונים במשחקי הצבע. סדרה זו מתייחסת מבחינת התכנים לנופים מובחנים אבל דמיוניים בגבולות הנאיבי.
דרכה של היוצרת החל באופן פיגורטיבי יותר בסדרת עבודות תחת הכותרת בשדות קטל. סדרה זו עסקה בחיילים חסרי פנים, דמויות אנונימיות נושאות מוות, ונוצרה בתקופת המלחמה בין אירן לעירק. לשם איזון פנימי נוצרה באותה תקופה סדרת החמניות אשר לעומת החיילים האלמוניים חסרי הזהות כל חמניה הגיעה עם זהות משלה: כל ציור הכיל מאפיינים יחודיים של הצמח על עלי כותרתו מלאי החיים והחן בניגוד משווע למוות האנונימי של המלחמה. דיכוטומיה זו מסמלת את היוצרת בשלב מוקדם מאוד של אמנותה. כאמנית יוצאת דופן המערבת חשיבה מעמיקה וניתוח מציאות אל תוך יצירתה. המשך דרכה של היוצרת תחת הכותרת: ״אסוציאציה״ זרועה חתחתים. נופים נגועי אדם מסומלים בלבד. כאן כבר החלה דרכה של לירון לכיוון ההפשטה. בסידרה מרתקת זו בוחנת האמנית את קשיי האדם בנוף קיומו, את השמש הלוהטת במלוא עוזה מעל לקיום המתואר בשטיחות נוקשה. הרעיונות מעובדים לשפה ציורית הנעה בין השטחה מכוונת לבין פרטים אסוציטיביים המספרים סיפור הניתן לקריאה בדרכים שונות. האמנית מתבוננת במציאות הקשה עד מאוד בעיניה, ופונה לחפש את יופיים של החיים.
הסדרה האסוציאטיבית מאופיינת גם בשימוש מרובה של הצבע האדום. האדום מסמל מציאות מסוכנת, קיום בעייתי. נילווים אליו צהובים וכתומים אשר בהמשך מקבלים את מרכז הכוכב בסדרת ציורים אחרת הנקראת: ״אין סוף״. הכתום הופך לאיטו לדומיננטי הציורים מתקרבים למונוכרום. בו זמנית העבודות עוברות הפשטה חלקית והופכות מרומזות יותר, רוחניות יותר. בסדרה המכונה "כתום" בשל הצבע הדומיננטי ניתן למצוא את יופיו של היש, דמויות נשיות מעוגלות, אירוסים ופרחים אחרים מבוצעים ואפופים בכתום חם מלא חיות. המעבר מהכתום אל ה"פרחים" הינו מעבר טבעי ומתבקש, אל תוך הפרחים הכתומים נוספים צבעים עזים אחרים במשטחי צבע נקיים בסוג של יצירה שמתחיל להתכתב עם יצירותיה של ג׳ורג׳יה אוקיף. בשלב זה מבקשת האמנית להשאר במסגרת היצירה שלה אבל להרחיק את עצמה מאוקיף האלמותית וחוצה את מצע הציור כדי לחבר רעיונות שונים ביצירה אחת ולאפיין את עצמה בזכות המקוריות. דואליות זו מצליחה היטב בהעבירה רבדים נוספים של מידע ויזואלי ורעיוני ובהעלותה שאלות על תחבירים תרבותיים אסוציאטיביים. סדרה זו מונחת לפנינו, היא התפתחה לאיטה באופן טבעי מתוך הנושאים השונים שהעסיקו את לירון במשך השנים.
מצאתי את הציירת, כמובן בסטודיו, מול בד גדול על כן ציור כשהיא עובדת בשיטה קצת מוזרה ומאוד מיוחדת - ללא מכחולים. את הצבע שמה בידיים והחדירה אל הבד פנימה בעזרת סמרטוטים קטנים. נדמה לי, שמגע זה ממחיש מול העיניים את משמעות הקשר הישיר בין הציירת ואמנות הציור. המשמעות היא הגשמת כוונותיה בצבע וצורה בדמות יצירותיה.
דיתה לירון רוזנצוייג נולדה בישראל וכאן גם התגבשה אישיותה כציירת. למדה בבאר שבע במרכז לאמנות חזותית, מציירת בסטודיו שלה בנתניה. לפני מס' שנים זכתה בפרס ראש העירייה. תערוכות יחיד התקיימו בישראל ובשוויץ, השתתפה בביאנאלה לאמנות עכשווית ים תיכונית בקרואטיה.
דיתה לא שואפת לתת את הדעת בהכרח על עצמה, אבל אי אפשר להישאר אדיש לאמנות שלה. לא זו בלבד שהיא אמנית ברמה מכובדת אלא שהיא אישיות אמנותית, ציירת בעלת יכולת יצירתית שאין דומה לה. תסכימו איתי, שתופעה כזו לא פוגשים הרבה אפילו מקצוענים מנוסים. אל העולם האמנותי שדיתה יצרה היא לא תניח לכל עובר ושב להיכנס אלא רק למתבונן העדין, הרגיש והמשדר אל אותו גל כמוה. לעולם הזה לא קל לחדור אך עוד יותר קשה להשתחרר מהשליטה הרוחנית שלו, שהיא בלתי נראית לעין.
דיתה מרבה לצייר נשים. צלליות הרמוניות מצוירות ברכות על רקע צבעוני אדום או צהוב, ללא תווי פנים, היוצרות מתח אינדיבידואלי ופסיכולוגי שמקורם בצבע ובצורה של הדמויות.
לא מגוון צבעים, לא עלילה מרשימה, אלא רגישות מאוד עדינה ואוהדת לדמויות בציור המשדרות קרינה לירית של כשרון האמנית. הישות הלירית מתעצמת בדמויות נשים הרות ותחושותיהן הפנימיות הגורמות להתרשמות מוחשית ומרשימה יותר!
ז'אנר אחר האהוב עליה הוא נוף וליתר דיוק נוף מדברי. צייר נוף יודע כמה קשה לצייר מדבר מבלי להיקלע למונוטונית. דיתה לא שואפת להחיות את השטח ולהדגיש פריט מסוים, ועם זאת המתבונן מוזמן להתוודע לסוד בלתי נגלה הנוצר בעזרת ערפיליות של אדום, צהוב, כתום. בנופים אלה חשים את נשימת המרחב – מרחב ללא גבולות המעניק תחושה קוסמית אותה מורידה אלינו האמנית מגובה בלתי מושג למטה לאדמה.
האמנית מציירת את הפרחים באהבה ושמחה, פרח אחד על יצירה אחת. הפרח הזה פנטסטי, מקסים וגדול כאילו מקרין זוהר אולטרא סגול. בתהליך היצירה שלה חוברים נשיות, פואטיקה, ועדינות לתפיסת עולם של מינימום אמצעים ומקסימום תוצר אמנותי. עכשיו ברור לי מדוע דיתה מעדיפה לגעת בבד ביד חמה ואצבעות רגישות ולא בצרור שערות של חיה המחובר לעץ.
* פורסם בעיתון "וסטי" בשפה הרוסית, 7.4.03
מי שזכה לראות את דיתה לירון מציירת, נשאר ללא ספק מופתע, משום שהציירת אינה משתמשת במכחול.
כאשר היא מתיישבת מול קן הציור, היא מניחה את הצבעים על גבי הבד ביד חופשית, ומשיטה את החומר באצבעותיה העדינות כמו ליטוף.
הצבעים נוהגים בהכנעה לתנועותיה בגוונים חמים של צהוב, כתום כמו הולכים לאיבוד במרחב מעבר למוסכמות וגבולות החומר.
אפשר להגיד שהציירת תרה אחר האינסופי, כאשר היא מסרבת באופן אינטליגנטי, להשתמש בשיטות העבודה הקלאסיות (כטכניקה) וגם לא בשיטות האקדמיות הקונבנציונאליות כנושא.
לכל אמן יש היסטוריה אישית משלו, ובה תקופות בהן יצר בסגנון שונה.
בתחילה לדיתה לירון הייתה תקופה יצירתית פיגורטיבית למדי, בה לא חסרו אלמנטים נבואיים מוזרים. לדוגמא, שנתיים לפני תחילת מלחמת המפרץ הראשונה בסוף שנות השמונים היא ציירה אנשים עם מסכות אב"כ או אנשים הנמצאים בחדרים אטומים. לא ניתן להסביר אולם אמיתי ואף נבדק.
לאחר מכן, ציירה דמויות נשיות מתוך מבט עדין מעט מסתורי עם רגישות והבנה המאפיינת את המשוררים הרומנטיים מזמנים עברו.
מכאן באופן טבעי היא החלה לצייר פרחים, בסגנון המזכיר את הציירת האמריקאית המפורסמת ג'ורג'יה אוקיף. זהו הרגע שבו הטבע הפשוט מתחבר לגוף האנושי.
בתקופה האחרונה הציירת יוצרת באופן מפתיע תמונות בסגנון "ניאו נאיבי" (כהגדרתה). היא מניחה את הצבעים בצורה גיאומטרית, בשכבות, שוב מבלי לכבד את החוקים המוסכמים ובלי להתייחס לפרספקטיבה, כפי שגם אונדרדוואסר היה נוהג. גם אם נדמה שהפעם הסגנון הוא פולקלוריסטי, הקונטקסט האינטלקטואלי והטכניקה המושלמת מדגישים את המטען הרגשי באווירה של סביבה מוכרת.
דיתה לירון סוגרת את המופשט בזרי פרחים, מזמינה את המדבר בעל הקשיים וגדוש המסתורין לתוך המרחב, תוך כדי חיפוש אחר האינסופי. בעזרת המגע הישיר עם החומר וההזדהות המושלמת עם כל אלו, היא מציגה נוכחות חזקה ואמיתית בנוף הציור הישראלי העכשווי.
(פורסם באוריינט אקספרס 501 25/10/04)
עבודותיה של דיתה לירון הן פרי תהליך מתמשך, דרך ארוכה של חיפוש לביטוי עצמי.
את אהבתה לאמנות ספגה בבית סבתה שהיה בית שוחר אמנות. שם תלו תמונותיהם של פול קליי (Paul Klee), אמיל נולדה (Emil Nolde), פול סיניאק (Paul Signac), איזק ישראלס (Israels) וציירים נודעים נוספים. הנערה הצעירה קלטה והפנימה צורות, צבעים וגישות אמנותיות, הבאים לידי ביטוי ביצירותיה.
בהיותה נשואה לטייס חיל אויר, נאלצה לעזוב את עבודתה כמורה להתעמלות ולהתלוות אליו לכמה מבסיסי חיל האויר ברחבי הארץ. שם למעשה החלה דרכה האמנותית. בתחילה התייחסה לציור כאל עיסוק לשעות הפנאי, ולאחר תקופה לא ארוכה, הבינה כי הציור מהווה עבורה דרך חיים, ומרכיב מרכזי בחייה.בתחילת דרכה ציירה בסיגנון ריאליסטי, ציורים נרטיביים שהתמקדו בנושאים שונים, כגון לוחמה ביולוגית, קטסטרופות בעקבות פיגוע כימי, פרחי חמניות, מסכות גז, וכדומה. היא אף תיארה נופים כפי שהם נראים במבט מלמעלה, בתפיסה מרחבית שונה, כאילו גבולות אינם קיימים. בחיפושיה אחר דרכי ביטוי אישיים, עברה בהדרגה, מהתפיסה הריאליסטית אל האבסטרקט, כאשר היא שומרת תמיד על רמז נטורליסטי הקושר את עבודותיה למציאות.
המתבונן ביצירותיה יתרשם באופן מיידי מן הצבע הכתום הפורץ מהן. הכתום, שהוא שילוב של אדום - צבע חם המביע רגש, אך הוא גם צבעו של דם, הרס וכאב, והצהוב - צבע החוצץ בין החמים והקרים, מסמל את האור, השמש השוקעת ומרחבי המדבר. השמש הינה מצד אחד מאירה ונותנת חיים, אך מצד שני היא גם הרסנית ומכלה.
הצבע הכתום הינו צבע חם, שמח, המעורר אסוציאציות של חיוניות ורוך.
בספרה "הצבע בציור המודרני"(1), גילה בלס כותבת על "הצבע כביטוי" הנובע מפנימיותו של הצייר, גם כאשר הוא מסתמך על הטבע. הצבע מבטא אמת פנימית רגשית, מנסה לשקף הלוך רוח ורגש ומסמל אידאות. אלו הן התחושות המועברות למתבונן ביצירותיה של דיתה לירון, המבססת את ציוריה על הטבע.
היא משלבת בין הנוף והטבע לבין גוף האדם, ובמיוחד לגוף הנשי. לעתים, סימני הגוף יכולים להיות מובנים כמיפוי טופוגראפי של הנוף. הקומפוזיציות הנן פתוחות, חסרות גבולות, דבר המתקשר לחיפושיה אחר האינסופיות של הטבע, המחזוריות, הדיאלוג בין האדם לטבע, או במילות המשורר שאול טשרניחובסקי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו."
לירון יוצרת קשר בלתי אמצעי עם הבד. היא מחדירה את הצבע על גבי הקנבס בעזרת מטלית לתוך השתי וערב של הבד, ולאחר מכן, כדי לוודא שאכן הצבע חדר היטב, היא משתמשת באצבעות שתי ידיה פעמים מספר. לאחר שהצבע מתיבש, היא "מאפרת" את הבד - רושמת בידיה ובונה את הקומפוזיציה. בראשית התהליך הפלטה מציגה גוונים רבים – סגולים, כחולים, ירוקים וחומים, עליהם היא מתחילה להניח את האדומים והצהובים, בהתחקותה אחר הכתום, המהווה עבורה את הראשוניות - התמצית של קיומנו, הגרעין.
לירון מנהלת בעבודותיה דיאלוג עם ציירים ישראליים אחרים, כמו מיכאל גרוס, אורי רייזמן ובתיה גרוסברד, אך אפשר גם לקשור את ציוריה לאקספרסיוניזם האבסטרקטי ולציירי "שדות הצבע".
לירון בונה את עבודותיה ברגישות ובתבונה. היא חוקרת את השימוש בצבע ובקנבס, את הקשר ביניהם, ואת הדרך בה הבד השטוח מגלם את המציאות התלת-מימדית של מרחבי נפשה.
."הצבע בציור המודרני, תיאוריה ופרקטיקה" (הוצאת לאור בע"מ, תל אביב, 1996) עמ' 103